הליך זה הינו אחד משורה ארוכה של הליכים אשר התבררו, ועודם מתבררים, בעקבות ניהול הליך כינוס נכסים כושל ע"י המשיב 4 (להלן: "
הכונס").
המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל (כבוד הרשמת יונת הברפלד-אברהם) מיום 17.7.12 בתיק 02-26149-03-7 (להלן: "
תיק ההוצל"פ"), וביקשה כי בית משפט זה ידון בבקשה כבערעור ויורה על ביטול ההחלטה ככל שהיא נוגעת למבקשת (להלן: "
המינהל"), ובפרט יורה על ביטול הקביעות אשר חייבו את המינהל:
א. להשיב לקופת הכינוס את התשלום בסך 462,000 ש"ח שקיבל ע"פ פסק הדין בת.א. (שלום, חיפה) 8470/00 בגין שימוש חורג בנחלה (להלן: "
תביעת המינהל").
ב. להעביר את הזכויות בספריו על שם המשיבים 1-2 (להלן: "
הרוכשים") לאחר שיומצאו אישורי המסים הדרושים.
לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, ביום 2.9.12, ניתנה ע"י כבוד הרשמת החלטה נוספת בנוגע להליכים בתיק ההוצאה לפועל, החלטה אשר שופכת אור נוסף על מצב הדברים ועל המחלוקות בתיק, וכן מעדכנת ומשנה את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה מיום 17.7.12.
המינהל לא ראה לנכון להגיש בקשת רשות ערעור נוספת, או לבקש לתקן את הבקשה דנא, בעקבות ההחלטה מיום 2.9.12. מאידך, המינהל לא מצא לנכון לחזור בו מן הבקשה דנא, על אף השוני בתוצאה האופרטיבית לאור ההחלטה מיום 2.9.12.
מכל מקום, ברי כי לא יהא זה נכון להתעלם מן המציאות ומן ההתפתחויות בתיק ההוצל"פ. לאור התנהלותם של הצדדים - הן בטיעוניהם והן בהגשת בקשה מוסכמת (ע"י המינהל) לדחיית מועד הדיון בבקשת רשות הערעור בנימוק לפיו תוצאות ההחלטה מיום 2.9.12 עשויות היו לייתר את הצורך בדיון בבקשה זו - יש לראות בהליך זה כאילו תוקן בהסכמה, דהיינו ככזה המהווה בקשת רשות ערעור על שתי ההחלטות (ככל שהדברים אמורים במינהל ), ולמצער ככזה בו מבקש המינהל רשות לערער על ההחלטה מיום 17.7.12 בכפוף לשינויים המתחייבים מן ההחלטה מיום 2.9.12.
אומר כבר עתה כי לאחר שהוגשו תשובות המשיבים לבקשת רשות הערעור ולאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם בעל פה, באתי לכלל מסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות.
ההחלטה נשוא הבקשה אינה שגרתית, אך כמוה גם מצב הדברים אשר הצריך מתן החלטה זו, והמינהל לא השכיל להצביע על טעות אשר נפלה בה, לא במידה המצדיקה התערבות ערכאת ערעור, ולטעמי אף לא במידה פחותה ממנה.
באשר לרקע העובדתי - איני רואה צורך לשוב ולפרט כאן את השתלשלות העניינים הארוכה. השתלשלות זו מפורטת בהרחבה בשתי ההחלטות נשוא בקשה זו, במיוחד בהחלטה מיום 2.9.12; וכן בהחלטות ראש ההוצאה לפועל (כבוד השופטת, כתוארה היום, מירב קלמפנר נבון) בתיק ההוצל"פ מיום 18.4.08 ומיום 30.10.08; ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת תמר שרון נתנאל) מיום 15.1.12 בעש"א 509/08
אבו רייא נ' אטיאס, בנוגע להליכי ערעור שאוחדו בעניין שתי ההחלטות הנ"ל. אתמקד בטענות המינהל ואתייחס אליהן אגב אזכור עובדות כפי הנדרש .
בקליפת אגוז אבהיר כי הרקע להחלטות כבוד הרשמת הינו מצב דברים שבו בסיומו של הליך כינוס הנכסים, מחד קופת הכינוס נותרה ריקה, ומאידך נותר תלוי ועומד חוב בלתי מוסדר בגין מס שבח, חוב אשר לשיטתן של רשויות המס גובהו הינו כ-790,000 ש"ח נכון להיום (והסכום מוסיף ומאמיר כל עוד אינו מוסדר).
במצב דברים זה הורתה כבוד הרשמת, בהחלטה מיום 17.7.12, לכל מי שקיבל כספים מקופת הכינוס, לרבות המינהל, להשיב את כל הכספים אשר התקבלו אצלו חזרה לקופת הכינוס, אשר תנוהל בתיק ההוצל"פ עצמו, וכי לאחר סילוק החוב למס שבח ורישום הזכויות על שם הרוכשים, ניתן יהיה להורות על חלוקת יתרת הכספים. בין השאר, הורתה כבוד הרשמת כי בשלב ראשון על המינהל להשיב לקופת הכינוס את מלוא הסכום שקיבל בסך 462,000 ש"ח, ועל הכונס להשיב לקופת הכינוס את מלוא התשלום אותו קיבל כשכר טרחה בתיק ההוצל"פ בסך 251,443 ש"ח, ודחתה את ההחלטה בנוגע למה שייעשה בסכומים אלו (ובסכומים נוספים) עד לאחר שהצדדים ישלימו טענותיהם.
בהחלטה מיום 2.9.12, לאחר טיעון נוסף מטעם הצדדים, ניתנה הכרעת כבוד הרשמת בטענות. לעניין שכר טרחת הכונס קיבלה כבוד הרשמת באופן חלקי בקשה לחייב את הכונס להשאיר בקופת הכינוס את שכר הטרחה שקיבל בתיק, וחייבה אותו להשאיר בתיק 35% משכר הטרחה שקיבל (בפועל, פטרה אותו מהפקדת היתרה, שכן הכונס לא הפקיד מאומה).
בנוסף, כבוד הרשמת דחתה את בקשת המשיבה 3 (להלן: "
הזוכה") לבחון מחדש את חלוקת הכספים ולקבוע כי אין למינהל עדיפות על פני הזוכה בקבלת כספים. המשמעות של החלטה זו הינה כי מלוא הסכום שחוייבה הזוכה להשיב, בסך של 520,000 ש"ח, ישמש לפרעון חוב מס השבח, בעוד שהסכום של 462,000 אותו חוייב המינהל להשיב בהחלטה מיום 17.7.12, לא ישמש למטרה זו פרו-רטה, יחד עם הכספים שהשיבו הזוכה והגורמים האחרים, אלא רק חלק מן הסכום שחוייב המינהל להשיב ישמש להשלמת פרעון חוב מס השבח, לאחר שימוצו המקורות הכספיים האחרים.
אעיר כי ההחלטה מיום 2.9.12 משפרת משמעותית את מצבו של המינהל לעומת מצבו על פי ההחלטה מיום 17.7.12. עוד אעיר כי אם לא יצלחו המאמצים להפחתת חוב מס השבח, התוצאה הסופית מבחינת הזוכה תהא כי בסופו של דבר לא יזכה במאום. כאמור, למרות ההחלטה מיום 2.9.12, ראה המינהל להוסיף ולעמוד על בקשתו זו.
טרם דיון בטענות המינהל, אקדים ואעיר כי המינהל לא העלה בפניי טענות, מכל מקום לא טענות של ממש, כנגד ליבת ההחלטות נשוא הערעור והנמקתה לגופה, דהיינו לעניין סדר הנשיה הנכון על פי דין קדימה. דהיינו, אין מחלוקת למעשה, ואף לא יכולה להיות כזו, לעניין היותו של חוב מס השבח חוב אשר קודם לחובות לכל נושה אחר, לרבות לנושים מובטחים. חוב מס השבח יוצר שעבוד על המקרקעין, אשר אינו טעון רישום, ואשר קודם אפילו למשכנתא רשומה ולשעבוד קבוע. המינהל טען אמנם כי בהיותו בעל המקרקעין הוא יכול להחליט באלו תנאים יעברו הזכויות במקרקעין ועל כן הינו בעל דין קדימה. אך עובדה זו הופכת את המינהל לנושה מובטח, ולא מעבר לכך. חוב לנושה מובטח נסוג מפני חוב בגין מס שבח. החלטת כבוד הרשמת לעניין זה מנומקת כדבעי, נתמכת בפסיקה, והמינהל לא הראה כי נפלה בה טעות כלשהי. יצויין כי גם בנק לאומי לישראל היה נושה מובטח בענייננו וחוייב בהשבת כספים.
טענתו הראשונה, ושמא אף העיקרית, של המינהל, בגדרי בקשת רשות הערעור, הינה טענת חוסר סמכות עניינית של רשם הוצאה לפועל לדון בסוגיות נשוא ההחלטות מיום 17.7.12 ומיום 2.9.12, ככל שהדברים אמורים במינהל. בהחלטה מיום 2.9.12 (בסעיף 38) התייחסה כבוד הרשמת לטענת המינהל ודחתה אותה, ולטעמי בצדק. המינהל מפנה בטיעוניו בהקשר זה לבקשה שהגיש ביום 24.6.12 - "בקשה לביטול החלטה ומחיקה על הסף" (נספח ט' לבקשת רשות הערעור).
ראשית, יש לדחות את הטענה הגורפת המועלית בבקשה זו ולפיה "דיני ההוצאה לפועל לא חלים על המדינה" לאור הוראת סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958. טענה זו אינה במקומה, שכן ההוראה הקבועה בסעיף זה עניינה בניהול הליכי הוצאה לפועל כנגד המדינה. שונים פני הדברים במצב הדברים ההפוך, כאשר המדינה היא הנושה של חייב, בגין חוב "רגיל" בתחומי המשפט האזרחי, דהיינו בגין חוב שפקודת המסים (גביה) אינה חלה עליו (ואשר אינו בא בגדר אחד המקרים המנויים בהגדרת "חוב" בסעיף 1 של חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995. ככלל, כאשר אין מתקיים מצב דברים שבו המדינה הינה בעלת המקרקעין - עובדה הנותנת בידה מנוף לגביית חובות - קשה לחשוב על דרך אחרת העומדת למדינה לגביית חובות המגיעים לה פרט לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, כאחד האדם.
גם הטענה לפיה המינהל איננו צד בתיק ההוצל"פ, אין בה כדי להוביל לקבלת טענת חוסר הסמכות. ראשית, טענה זו היא מלאכותית למדי. המינהל מלווה את התיק ומודע לקיומו למן תחילתו. המינהל הופיע בדיון מיום 11.5.04 בפני ראש ההוצאה לפועל, והבהיר מהם התנאים שבכפוף אליהם ייתן הסכמתו למכירה. עמדת המינהל מוזכרת ומצוטטת בהחלטה בה אושר המכר לראשונה בשנת 2004 ומוזכרת שוב בהחלטה מראשית 2005 בה שונה שם הקונה ואושר המכר לרוכשים. המינהל גם הגיב בכתב לבקשת החייבים בתיק ההוצל"פ מיום 22.2.05 לביטול אישור הסכם המכר ובעקבות תגובתו זו ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ מיום 30.3.05 בה נדחתה הבקשה.